פסק-דין בתיק עפ"א 35748-11-11

מבוא

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט עמית פרייז) בתיק תו"ב 23471-10-10, אשר ניתן ביום 8/3/11 (להלן: " פסק הדין"). הערעור מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. כמו כן משיג המערער על החלטת בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת שרון קיסר) מיום 9/10/11 שניתנה בהיעדר הצדדים ובה נדחתה בקשת המערער לביטול פסק הדין הנ"ל (להלן: " ההחלטה").

תוכן כתב האישום

2. כתב האישום שהוגש לבית משפט קמא כלל שני פרטי אישום. בפרט האישום הראשון יוחסו למערער עבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר, אשר כללו הקמת גדר באורך של כ-150 מטרים; הצבת מכולה; והצבת מאזני גשר. בפרט האישום השני יוחסה למערער עבירה של עשיית שימוש במקרקעין ללא היתר ובסטייה מהיתר ומתכנית, כאשר הטענה היא שהמערער עושה במקרקעין ובמבנים שעליהם שימוש לעסק של גריסת פסולת בניין מבלי שקיבל היתר לשימוש זה.

3. בכתב האישום שצורף להודעת הערעור (שהוא נוסח כתב האישום שנמסר למערער, לטענתו) מוגדרת המאשימה כך: "מדינת ישראל, ע"י ב"כ עו"ד גדי טל, ב"כ היועץ המשפטי לממשלה". בפרוטוקול הדיון מיום 8/3/11, שבהמשכו ניתן פסק הדין (באותו מסמך), מוגדרת המאשימה במילים "ועדה מקומית לתכנון ובניה שורקות", היא המשיבה בערעור זה. המאשימה יוצגה בדיון האמור על ידי עו"ד גדי טל. לא ניתנה החלטה בעניין שינוי שם המאשימה בכתב האישום, ולא נמצא כי שינוי שם המאשימה הובא לידיעת המערער בדיון שהתנהל בבית משפט קמא עובר למתן פסק הדין.

ההליכים בבית משפט קמא

4. ביום 8/3/11 התקיים דיון באישום בבית משפט קמא. המערער התייצב לדיון ללא ייצוג משפטי. בפתח הדיון הודיע ב"כ המאשימה, עו"ד גדי טל (המייצג את המשיבה גם בערעור זה) כי הגיע עם הנאשם להסדר טיעון במסגרתו המערער יודה בכתב האישום והמאשימה תעתור להטלת קנס בסך 35,000 ש"ח שישולם בעשרה תשלומים, לצו הריסה שמועד ביצועו יהיה שלושה חודשים לאחר תאריך גזר הדין, ולצו הפסקת שימוש שגם מועד ביצועו יהיה שלושה חודשים לאחר גזר הדין, והוסיף: "כל זאת לצורך פינוי". הנאשם אישר כי פרטי ההסדר הם כפי שהוצגו ע"י ב"כ המאשימה, וכן אישר שידוע לו כי בית המשפט אינו כפוף להסדר. מייד בתום דברים אלו הודה המערער במיוחס לו בכתב האישום. בעקבות זאת הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום על פי הודאתו, ומייד לאחר מכן התקיים הדיון לעניין העונש. ב"כ המאשימה עתר לאימוץ הסדר הטיעון, והמערער אמר "הדברים נעשו לפעילות עסקית. אני מבין שצריך להעביר את פעילות העסק למקום אחר תוך שלושה חודשים" (ההדגשה הוספה). בעקבות דברים אלה ניתן באותו מעמד גזר דין המאמץ את רמת הענישה הכלולה בהסדר הטיעון על כל חלקיה ופרטיה. כמו כן הודע למערער כי זכותו לערער לבית משפט זה תוך 45 ימים. המערער הגיש את הערעור רק בחודש נובמבר 2011.

5. המערער הגיש, במועד שלא צוין בהודעת הערעור וכשהוא כבר מיוצג, בקשה לבית משפט קמא לביטול הכרעת הדין וגזר הדין (המערער בחר שלא לצרף את הבקשה להודעת הערעור). בהחלטה (כהגדרתה לעיל) קבע בית משפט קמא כי הבקשה הוגשה כשישה חודשים לאחר פסק הדין, וכי החוק מאפשר לנאשם לחזור בו מהודיה "בכל שלב של המשפט", כלומר - כל עוד המשפט לא הסתיים, וכי מאחר והמשפט הסתיים כשישה חודשים טרם הגשת הבקשה "ובית המשפט אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטתו", דין הבקשה להידחות. פעולות נוספות של המערער בבית משפט קמא תוזכרנה בהמשך הדברים.

עיקר טענות המערער

6. בהודעת הערעור ובטיעוניו בפני העלה המערער שורה ארוכה של טענות, שתמציתן היא כדלהלן:

א. כתב האישום הוגש על ידי המדינה, אולם נחתם על ידי מי שבעת חתימתו כלל לא היה מוסמך להגיש כתב אישום בשם המדינה. תיקון זהות המאשימה לאחר שכתב האישום נמסר למערער, מבלי להביא את הדבר לידיעת המערער ומבלי שתינתן החלטה המתירה את התיקון, הוא בגדר פגם בהליך המצדיק את ביטולו. בהקשר זה טוען עוד המערער כי כל עוד סבר שהמדינה היא המאשימה, הסכים להודות במיוחס לו; אולם לו ידע שהמאשימה היא הועדה המקומית (המשיבה בערעור), היה שוקל לטעון כנגד האישומים נוכח העובדה שלדבריו היה בקשר עם המועצה האזורית שהוא רואה במשיבה "זרוע מזרועותיה" לגבי הפעולות שבגינן הואשם והורשע, וקיבל לטענתו הבטחות לגבי הסכמת המועצה האזורית לקיום אותה פעילות עסקית שבגינה הורשע ולגבי כוונתה לתת לו רישיון לעסק לתקופה של שלוש שנים, והוא אף טוען כי "הם" (הכוונה כנראה למועצה המקומית) שאיתרו עבורו את השטח בו ביצע את הפעילות שבה הורשע (מתקן לגריסת פסולת בניין).

ב. פגם נוסף בהליך שהתנהל עובר להכרעת הדין הוא, שכתב האישום לא הוקרא והמערער לא נשאל אם הבין אותו.

ג. הסדר הטיעון הושג בעקבות הבטחה שניתנה למערער ש"לא באה לביטוי בפרוטוקול" וניתנה, כנטען, על ידי מפקח מטעם המשיבה מחוץ לאולם בית משפט קמא וטרם תחילת הדיון. המדובר, כנטען, בהבטחה לפיה אם יסכים המערער להסדר הטיעון ויודה במיוחס לו, יוכל להגיש לאחר מכן בקשה להיתר למשיבה ובמקרה כזה יעוכבו ההליכים לסגירת העסק. לטענת המערער, הוא אכן הגיש בקשה להיתר למשיבה, אולם בקשתו לא נדונה וההבטחה לעכב את סגירת העסק (על פי גזר הדין נושא הערעור) הופרה. המבקש טוען כי הטענה בדבר ההבטחה שעל בסיסה הסכים להסדר הטיעון, והפרת אותה הבטחה, היו הבסיס לבקשה לביטול פסק הדין, בקשה שכאמור נדחתה בהחלטה כהגדרתה לעיל. עוד הוא מוסיף כי המשיבה כלל לא הגיבה לגוף הטענות במסגרת תגובתה לבקשה, אלא התייחסה רק לשאלת סמכותו של בית משפט קמא לבטל את פסק הדין.

עיקר טענות המשיבה

7. בתגובתה לערעור ובטיעוניה לאחר מכן טענה המשיבה, בעיקרו של דבר, כדלהלן:

א. הערעור הוגש באיחור רב, שכן פסק הדין עליו משיג המערער ניתן ביום 8/3/11 והערעור הוגש רק בנובמבר 2011 אף שהתקופה שנקבעה בחוק להגשתו היא בת 45 ימים. גם אם נראה את ההתייחסות בהודעת הערעור לעניין זה כבקשה להארכת המועד, הרי שדינה להידחות מחמת שאינה מגלה כל טעם ממשי להארכת המועד המבוקשת ואינה עומדת בדרישות סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, כפי שפורשו ויושמו בפסיקה. בהקשר זה אף מפנה המשיבה לבקשה שהגיש המערער (באמצעות עו"ד שאינו זה המייצג אותו בערעור) לבית משפט קמא ביום 31/5/11 להארכת המועד לביצוע הצווים שנכללו בפסק הדין. בקשה זו נדחתה, אולם תוכנה מלמד כי המערער כלל לא השיג על תוקפו ונכונותו של פסק הדין גם ביום הגשתה (שבפני עצמו היה לאחר חלוף המועד להגשת הערעור).

ב. רק בנסיבות חריגות תותר חזרה מהודאה בשלב הערעור.

ג. כתב האישום הוגש ביום 4/10/10 והדיון בו התקיים ביום 8/3/11, כך שלרשות המערער עמד זמן מספיק לקבל יעוץ וייצוג ככל שחפץ. מכל מקום הודאתו, והסכמתו לרמת הענישה שבהסדר הטיעון (אשר אומצה על ידי בית משפט קמא), נעשו מרצון חופשי והמערער אף אישר באזני בית משפט קמא שהוא מבין שיצטרך "להעביר את פעילות העסק למקום אחר תוך שלושה חודשים", דבר שלא ביצע עד עצם ימים אלה.

ד. למערער לא הובטח שיינתן לו היתר, אלא הוא ידע היטב שאין אפשרות למתן היתר נוכח יעודה החקלאי של הקרקע, והוסבר לו ששלושת חדשי הארכה שנקבעו בגזר הדין ניתנו לו רק לצורך התארגנות.